1. מונחת לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 19.9.2012 בע"ח 369-09-12 (כב' השופטת מ' ברנט), אשר דחה את ערר המבקשת על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 29.7.2012 בה"ת 10192-05-12 (כב' השופט א' יקואל), לפיה נדחתה בקשתה להשבת תפוס מכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.
2. המבקשת הינה חברה פרטית העוסקת במסחר ביהלומים במתחם הבורסה ליהלומים ברמת גן. בתחילת שנת 2012 רכשה משיבה 2 מהמבקשת שמונה יהלומים בסך של כ-250,000 דולר, שאת תמורתם שילמה בצ'ק דחוי. על פי טענת המדינה בחקירה רחבת היקף המתנהלת על ידה בעניין עבירות על פי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ופקודת מס הכנסה, שימשו היהלומים כאמצעי לביצוע עבירות בתחומים אלה. ברקע - חשדות לכאורה בדבר ניהולו של "בנק מחתרתי" במתחם בורסת היהלומים על ידי משיבה 2. נוכח האמור, תפסה המדינה את היהלומים במשרדה של משיבה 2, לצורך חילוטם בתום ההליך הפלילי. בבוא מועד פירעון הצ'ק הגישה אותו המבקשת לביצוע, אולם הצ'ק לא כובד שעה שחשבונה של משיבה 2 נחסם בצו שיפוטי לבקשת המשטרה.
לאחר שפניותיה של המבקשת למשטרה לצורך השבת היהלומים לא צלחו, עתרה היא לבית משפט השלום בראשון לציון בבקשה להשבת תפוס, בטענה כי עסקת היהלומים הינה עסקת אמת, והמדינה למעשה ביצעה "תפיסה כפולה" שעה שמחזיקה היא גם בחשבון הבנק של משיבה 2 וגם ביהלומים. כן פורטו הנזקים הנגרמים למבקשת, בדמות מחנק אשראי וירידת ערכם של היהלומים.
בדחותו את הבקשה קבע בית משפט השלום כי "טרם בשלה העת לקבוע כי [המבקשת הינה] צד תמים בעסקאות הנטענות שנערכו אל מול המשיבה 2...". עוד נקבע כי מעמדה של המבקשת הינו כשל אוחזת בצ'ק, והתרופה הנכונה אינה השבת היהלומים כי אם הגשת הצ'ק לביצוע. הוסף כי זכותה של המבקשת ביהלומים אינה קניינית אלא אובליגטורית, ואין בה כדי להשיב את התפוסים, בהיעדר הוכחה ממשית של זיקה בין המבקשת ליהלומים והיותה קרבן עבירה תמים. ברמה האופרטיבית נקבע כי המדינה תוסיף להחזיק בתפוסים למשך 180 ימים נוספים (האמורים להסתיים בעוד כשלושה חודשים). כן צוין כי "ככל שתוצג חלופה ראויה בדמות ערובה בנקאית כפי שווים של התפוסים... ניתן יהיה להציג עתירה חלופית ותואמת".
3. על ההחלטה האמורה עררה המבקשת לפני בית המשפט המחוזי מרכז, תוך טענה כי על פי המסלול הדיוני של השבת תפוסים, ואף על פי מסלול דיני החילוט, עמדה המבקשת בנטל הראייתי להוכחת בעלותה ביהלומים בהיותה צד שלישי תם לב. בית המשפט המחוזי דחה את הערר תוך ציון התמיהות העולות בעסקת היהלומים שבין המבקשת למשיבה 2, והחשד לכאורה שהיהלומים שימושו לביצוע עבירה. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט קמא לפיה זכותה של המבקשת ביהלומים הינה אובליגטורית בלבד, ומשכך הדיון בעניינה צריך להתקיים בסופו של ההליך - בשלב החילוט - ובהתאם לסדר הנשייה. מכאן הערר שלפני.
4. לטענת המבקשת, שגו ערכאות קמא עת דחו את בקשתה להשבת היהלומים. נטען כי לא הוצגה הסיבה לתפיסת היהלומים, ויש בכך כדי להורות על החזרתם. הודגש כי אין מקום לבחון את בקשתה של המבקשת במסגרת מסלולי החילוט הנוקשים יותר, אלא במסגרת הדיונית של תפיסה. הוסף כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לזמן שחלף, ולאופני התפתחות החקירה. נטען כי למבקשת זכות קניינית ביהלומים נוכח זכותה להשבתם בעין, וכי ממילא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, בהיותה של עסקת היהלומים עסקת אמת. עוד צוין כי על פני הדברים לא מיוחסות למבקשת עבירות כלשהן. נטען כי בתי משפט קמא לא שקלו כל חלופה לתפיסת היהלומים, ובכך נעדרת ההחלטה המידתיות הדרושה בתיקים מסוג זה. יוער, כי בבקשתה זו נדמה כי המבקשת זנחה למעשה את טענותיה בדבר "תפיסה כפולה", והתייחסה אליהן אגב אורחא, בסעיפים 96.3 ו-108 לבקשתה, בהקשר של דיני החילוט ושאלת המידתיות. שעה שאף לשיטת המבקשת הדיון במסלול החילוט הינו בבחינת למעלה מן הצורך במסגרת הליך זה, אינני מוצא לנכון לדון בשאלת התפיסה הכפולה.
5. טרם דיון לגופו של עניין, אעיר כי צודקת המבקשת בטענתה לפיה אין מקום בשלב זה לדון בבקשתה בגדרם של דיני החילוט. מצויים אנו בשלב מקדמי של תפיסת חפצים במסגרת חקירה, על ההסדרים הספציפיים הנוגעים להם. סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, אשר כותרתו "סמכות לתפוס חפצים", מורה כדלקמן:
"32.(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".
כעולה מהחומר הסודי שהוגש לפני, נטען כי לכאורה שימשו היהלומים לביצוע העבירות המיוחסות בין היתר למשיבה 2. מבלי להידרש לחומר החסוי, וכפי שקבעו ערכאות קמא, לא ניתן לשלול בשלב מקדמי זה כי היהלומים שימשו כאמצעי לביצוען של העבירות. ודוק, סעיף 32 לפקודה אינו דורש ראיות ברמה גבוהה של שכנוע, אלא כי סביר להניח שקיים קשר בין התפוס לבין ביצועה של עבירה. הסעיף אף אינו אומר דבר ביחס לזהותו של המחזיק בחפץ טרם התפיסה. בין אם המדובר בחשוד בביצוע העבירה, ובין אם מדובר בצד ג' - הסעיף אינו יוצר הבחנה שכזו. אשר על כן, אין להידרש לטענה בדבר מקומה של המבקשת במסגרת הפלילית - אם בכלל - על מנת להכריע בעצם החוקיות של תפיסת החפץ.
ואולם זוהי רק ראשיתה של דרך. סעיף 34 לפקודה מורה כי:
"34. על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו" (ההדגשה אינה במקור).
סעיף 34 רחב בשני מובנים. ראשית, אין הוא מגביל את זכות העמידה ביחס לטענה לקיומה של זכות בחפץ. כך עקרונית יכול בעל החפץ, צד מעוניין בחפץ, ולמעשה כל "אדם" - לתבוע זכות בחפץ ולבקש לשחררו מתפיסה. שנית, במסגרת הסעיף אין הבחנה באשר לזכות הנתבעת בחפץ - חוזית או קניינית. במובן זה, הדיון בדבר טיב זכותה של המבקשת ביהלומים אין בו כדי להשפיע על זכותה לעשות שימוש בסעיף, כי אם על שיקול הדעת המסור לערכאה השיפוטית בהפעילו את הסעיף.
בענייננו, ושלא כפי טענת המבקשת, הבהיר בית משפט קמא את תכלית תפיסת היהלומים כבר בפתח החלטתו: "במסגרת חקירה זו, תפסה משיבה 1 ביום 08.01.12 יהלומים במשרדי המשיבה 2, כשכוונתה להביא לחילוטם עם סיום ההליך הפלילי, ככל שיתנהל". טעם זה לתפיסת חפצים הוכר בפסיקה כטעם לגיטימי. כפי שנפסק בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)(להלן: "עניין לרגו") מפי השופטת א' פרוקצ'יה:
"תפיסת חפץ לצורך חילוטו מאחר שהוכתם בכתם עבירה, בין כיוון ששימש לביצוע העבירה, בין שניתן כשכר בעד ביצועה, ובין שניתן כאמצעי לביצועה, צופה פני עתיד ההליך המשפטי וסיומו. תפיסה זו מיועדת לאפשר למערכת אכיפת החוק לממש את סמכות הענישה שניתנה בידי בית המשפט לחלט חפץ הקשור בעבירה במסגרת העונש הנגזר על העבריין, ומשקפת את גישת המחוקק לפיה פגיעה בזכות הקנין לגבי חפץ שהוכתם בעבירה מבטאת עונש ראוי בנסיבות מתאימות. שאלה היא, באלו נסיבות החזקתו של תפוס בידי המשטרה לתכלית זו היא ראויה, ובאלו תנאים ראוי לשחררו, כדי להבטיח שלא תסוכל יכולתו של בית המשפט, בבוא העת, להורות על חילוטו".
במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בשאלת שחרור התפוס, עליו לתת דעתו לשתי שאלות עיקריות. הראשונה - האם תפיסתו של החפץ עודנה הכרחית להגשמת המטרה לשמה הוא נתפס. בהינתן תשובה חיובית לשאלה הראשונה יש לשאול האם קיימת חלופה אחרת שפגיעתה בתובע הזכות פחותה, ואשר ניתן להגשים דרכה את מטרת תפיסתו של הנכס. במידה מסויימת, דומה הליך התפיסה לסוגיית מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, במובן התארכות ההליכים ושינוי נקודת האיזון. כידוע, ככל שמתארכים ההליכים במשפטו של נאשם, כך על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה בשאלת ההצדקה למעצר. כך אף בשאלת התפיסה. כל אימת שעולה סוגיית שחרורו של תפוס, על בית המשפט לשקול את מגוון הסוגיות המתעוררות, תוך מתן משקל לשלב המקדמי של ההליך. כפי שצוין בעניין לרגו:
"בשיקלול האינטרסים, תוערך מצד אחד מידת הצורך בהשארת התפוס בידי המשטרה בהתאם לעוצמת התכלית שהתפיסה נועדה להשיג בנסיבות המשתנות של ההליך הפלילי המתפתח; מצד שני, ייבחנו היבטים שונים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקנין, כגון האם מדובר בחפץ שההחזקה בו מותרת על פי דין או אסורה...; מה מידת נחיצותו של בעל הקנין בחפץ, ושיעור נזקו משלילת החזקתו בטרם הסתיים ההליך הפלילי. בהקשר זה, עשוי להיות הבדל בין תפוס המשמש אדם לעיסקו ולמשלח-ידו, לבין תפוס שאינו בר-שימוש יומיומי; כן עשוי להיות שוני בין חפץ כלה לבין חפץ שערכו אינו מושפע ממעבר הזמן, וכיוצא באלה שיקולים".
6. כזכור, בענייננו נתפסו היהלומים במסלול של תפיסה לפני חילוט. העסקה בין המבקשת לבין משיבה 2 בוצעה, והיהלומים עברו לחזקתה של האחרונה. מבלי לקבוע כל דבר ביחס למעורבותה של המבקשת בעבירות הנחקרות, ובהסתכלות צרה - ייתכן והיהלומים שימשו לביצוע עבירה, אחרי שהמבקשת יצאה למעשה מהתמונה. בכך היה מקום לתפסם מבלי להזדקק לשאלת "שרשרת היהלומים" - במובן של בעליהם הקודמים לאורך ציר הזמן. בשלב מקדמי זה ולנוכח התפתחות החקירה, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטת ערכאות קמא להותיר את היהלומים בידי המדינה לתקופה נוספת של 180 ימים. עוד יצויין כי עד לתום תקופת התפיסה נותרו כ-3 חודשים, שגם במסגרתם רשאית המבקשת "להגיש בקשה נוספת באם יתארך ההליך" (עמ' 6 להחלטת בית המשפט המחוזי). באיזון בין זכויות המבקשת לבין רצון המשטרה, די לומר כי בשלב זה של החקירה אינני סבור שהעניין מצדיק בירור בגלגול שלישי. התקופה שנותרה עשויה לתרום לליבון התמונה, לכאן או לכאן.
ערכאות קמא שקלו את השיקולים הרלוונטיים עת הורו על המשך תפיסת היהלומים. זאת, במבט צופה פני עתיד. במצב זה, לרבות ההיבט המעשי, אינני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה למתן רשות לערור.
7. הבקשה נדחית.